מירס תקשורת בע"מ נ' קטיש

החלטה

לפני בקשה לעכב את ביצועו של פסק דינו של בית משפט קמא שניתן ביום 12.5.2010, במסגרתו הורה בית משפט קמא למבקשת להשיב כספים אותם גבתה שלא כדין מהמשיב.

1. ביום 22.2.2007 התקשר המשיב עם המבקשת בהסכם, במסגרתו סיפקה המבקשת למשיב ארבעה מכשירי טלפון נייד. המשיב הפקיד פיקדון בסך 3,000 ₪, וחתם על הרשאה לחיוב חשבון בנק. בחלוף הזמן התברר למשיב, לטענתו, כי הוא מחויב בגין 7 מכשירים. המשיב פנה לבירור אצל המבקשת. המשיב המשיך לשלם את החשבוניות השוטפות במשך כשלושה חודשים, ולאחר מכן ביטל את הרשאת חיוב הקבע מחשבונו. המבקשת הציגה למשיב, לאחר בירור שערכה, מסמכים מהם עולה כי רכש 3 מכשירים נוספים. המשיב טען כי החתימות על המסמכים אינן שלו, ועל-כן יש לזכותו בסכומים שחוייב בהם שלא כדין. המבקשת דחתה את פניותיו של המשיב ובהמשך ניתקה המבקשת את כל המכשירים שבידי המשיב.

הצדדים הגישו את תביעותיהם לבית משפט קמא. המשיב הגיש תביעה על סך של 31,784 ₪ ואילו המבקשת הגישה תביעה על סך של 19,224 ₪, בגין חוב על שימוש שוטף שלא שולם, וחוב בשל דמי יציאה. התביעות אוחדו ונידונו במאוחד לפני בית משפט קמא.

2. בית משפט קמא קבע כי אין מחלוקת בין הצדדים כי אחיו של המשיב הוא אשר לקח מהמבקשת את שלושת המכשירים נשוא המחלוקת, והשאלה היא האם פעל האח בהרשאתו של המשיב. בית המשפט, על סמך הראיות והעדויות אשר הונחו לפניו, ביכר את גירסת המשיב וקבע כי המשיב לא נתן הרשאה לחיוב חשבונו בגין המכשירים הנוספים אשר סופקו לאחיו.

בית משפט קמא דחה את תביעתה של המבקשת מאחר שלא פרטה מהו חלקו היחסי של המשיב בחשבוניות, אשר לגביו אין כל מחלוקת.

3. בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה על ידי המבקשת נדחתה בקצרה על ידי בית משפט קמא ביום 13.7.2010.

4. המבקשת טוענת כי סיכויי הערעור טובים לאור הטעויות העובדתיות והמשפטיות שבהחלטת בית משפט קמא, תוך הפניה להודעת הערעור שהגישה.

עוד מציינת המבקשת כי "בית המשפט קמא טעה כאשר השלים במסגרת ההחלטה מיום 10.06.10 את פסק דינו לפיה הסכום בגין עוגמת נפש מתאים לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 31 לחוק הגנת הצרכן".

באשר למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי הוא נוטה לטובתה, באשר קיים חשש ממשי שאם יתקבל הערעור לא תוכל להחזיר את המצב לקדמותו, ותעמוד בפני שוקת שבורה. טענה זו סומכת המבקשת על שתי עובדות: האחת העובדה כי ביקשה פיקדון ממשיב אשר לטענתה נדרש רק היכן שקיים יסוד סביר לחשש לפיו הלקוח לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו לאור היסטוריה של מוסר תשלומים גרוע. השנייה, כי המשיב ציין כי סכומי החיוב היו גדולים למדיי ולא היה לו כיסוי מספיק בחשבון הבנק.

המבקשת מציעה כי תפקיד את הסכום הפסוק בקופת בית המשפט, וזאת עד לאחר מתן פסק דין בערעור.

5. המשיב טוען כי כלל ידוע הוא כי פסק דין מחייב מיום הינתנו, והזוכה זכאי לביצועו המיידי גם אם הוגש ערעור. עיכוב ביצוע פסק דין יינתן רק במקרה והוכח כי קיים סיכויי טוב להצליח בערעור וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש.

טוען המשיב כי המבקשת סומכת את יהבה על טענתה כי שגה בית משפט קמא בעת שהסתמך על האמור בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א -1981. דא עקא ובית משפט קמא פסק פיצוי בגין עגמת נפש מכוח סמכותו הטבועה, ואלו ההפניה לסעיף זה נעשתה כדרך אגב ועל דרך ההיקש, ועל-כן אין לטענת המבקשת על מה שתסמוך.

מוסיף וטען המשיב כי בית משפט קמא קבע את גובה עגמת הנפש על סמך אומדנא ובכך ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. יתירה מזאת גובה הפיצוי הינו מוצדק בנסיבות העניין וכפי שפורט בפסק דינו של בית משפט קמא.

בהתייחס למאזן הנוחות הרי שהמבקשת לא רק שלא פירטה את הנזקים שעלולים להיגרם לה אם לא יעוכב פסק הדין, אלא אף לא צירפה כל תצהיר לבקשתה.

יתר על כן, מעת שעסקינן בפסק דין כספי אין כל מקום להורות על עיכוב ביצועו.

בהתייחס לסיכויי הערעור טוען המשיב כי המבקשת כלל לא פרטה את טענתה זו.

6. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הכלל הוא כי תובע שזכה זכאי ליהנות מפרי זכייתו, כשהגשת ערעור איננה פוגעת בזכות זו (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). פסק דין לא יעוכב אלא אם כן יצליח המבקש להראות כי סיכויי הערעור טובים הם, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בהקשר של פסק דין כספי הכוונה היא כי אם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מהתובע את כספו. טענה זו אינה יכולה להיטען בעלמא ועליה להיות מבוססת (ראו ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ' עו"ד כהן (לא פורסם 10.11.2009)). שני תנאים אילו מקיימים יחסי גומלין, ועל כן ככל שמאזן הנוחות ייטה בבירור לכיוון דחיית הבקשה על סיכויי הערעור להיות יותר גבוהים.

7. בענייננו בכל הקשור למאזן הנוחות טענות המבקשת בעניין לא הוכחו ורק נטענו בעלמא. כזכור, המבקשת כלל לא צירפה תצהיר לבקשתה. המדובר בסכומים שאינם כה גבוהים (כ-30,000 ₪), בשעה שלא נטען כי המשיב מחוסר עבודה או אמצעים כלכליים, ועל-פניו נראה כי לא ייקשה על המשיב להשיב את הסכומים האמורים.